פסק-דין בתיק ת"א 1701/94

(בשאלת הנזק)

1.                   הרקע

(א)                התובע, איש עסקים שעסק בתקופה הרלוונטית לתביעה בייזום, בניה ופיתוח מקרקעין, הגיש תביעת לשון הרע נגד נתבעת 1 (להלן: " גב' חלוץ") מי שהייתה העורכת האחראית של המקומון "2 ערים" (להלן:- " המקומון"), ונגד נתבעת 2, המוציאה לאור של המקומון.

(ב)                בכתב התביעה נטען שביום 24.4.94 פורסמה במקומון כתבה שזו כותרתה:

" משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה."

לטענת התובע, כותרת זו (להלן:- " הפרסום" או " הכותרת"), שהיא "כזב פוגעני", הוציאה דיבתו רעה באופן הפוגע במשלח ידו ובעסקיו, והתובע  העריך את הנזקים במיליון ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה, 15.11.94). התביעה הוגשה בגין האמור בכותרת בלבד.

במאמר מוסגר יצוין, שלמרות שבכתב התביעה נכתב שהכתבה פורסמה ביום 24.4.94 - אין חולק שהיא פורסמה ביום 29.4.94.

(ג)                  הדיון בתביעה פוצל באופן שבשלב הראשון הוכרעה שאלת החבות, ובשלב השני - הוא השלב הנוכחי - תוכרע שאלת הנזק.

(ד)                ביום 10.6.98 נתתי פסק-דין חלקי בשאלת החבות, וקבעתי שהפרסום מהווה לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: " החוק" או " חוק לשון הרע"), אך הנתבעות אינן חבות בנזיקין בגינו כיוון שעומדת להן הגנת סעיף 15(2) לחוק. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 5653/98), וביום 16.8.01 ניתן פסק דין שקיבל את הערעור (להלן:- " פסק הדין בערעור"), וקבע שהמשיבות חבות בנזיקין. התיק הוחזר לבית משפט זה לדיון בשאלת הנזק.

(ה)                עם חזרת התיק מבית המשפט העליון ניהלו ביניהם הצדדים מו"מ ממושך לסיום התיק מחוץ לכותלי בית המשפט, ולסירוגין נשמעו ראיות בשאלת הנזק.

(ו)                  מטעם התובע העידו מר עמוס איצקוביץ (להלן: " מר איצקוביץ"), רואה-החשבון של חברת א.ד.פ חברה לבנין והשקעות בע"מ (להלן: " החברה") שהייתה בבעלות התובע ואשתו, וכן התובע עצמו. מר יוסף לאונוב (להלן: " מר לאונוב"), שהיה חבר הנהלת איגוד מוצרי עץ ורהיטים בישראל (להלן: " איגוד הרהיטים"), הגיש תצהיר מטעם התובע, אך לא נחקר עליו. מטעם הנתבעות העידה גב' חלוץ.

2.                   טענות התובע

(א)                בכתב התביעה סותם התובע ואינו מפרש מהו הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרסום האמור. התובע מסתפק באמירה כללית ביותר שזה לשונה: " פרסום האמרה גרם ו/או עלול לפגוע בשמו הטוב, במשלח ידו ובעסקיו של התובע... " (סע' 6) הא - ותו לא. רק בתצהיר עדותו הראשית ת/ב(5) פירט התובע את טענותיו בהקשר זה.

(ב)                התובע טוען שהפרסום הביא לקריסת עסקיו, וגרם לו מפח נפש. לטענתו, טרם הפרסום יזמה החברה פרוייקט בנייה רחב היקף, שנודע בשם "כרמל 2000". החברה רכשה, בשנת 1992, קרקע בראשון לציון, שעליה ניתן היה לבנות מבנה מסחרי בן 3 קומות בגודל של כ-18,000 מ"ר (להלן: " המבנה"). תחילה תוכננה להיבנות קומה אחת בלבד, שבה אמור היה להיות מוקם שוק ובו כ-200 חנויות, ועל גג הקומה תוכננה חנייה (להלן: " פרוייקט השוק"). הבנייה החלה ביוני 1993 והחנויות שווקו בהצלחה - רובן טרם השלמת הבניה. לטענת התובע, הרווח הגולמי מפרוייקט השוק הסתכם ב-17,090,549 ש"ח; שווקו 2,190 מ"ר נטו מתוך 2,610 מ"ר של הפרוייקט. נכון לסוף 1993 הסתכמו התקבולים מפרוייקט השוק בסך של 10,700,000 ש"ח, בעוד שעלויות הפרוייקט הסתכמו בסך 7,700,000 ש"ח (סע' 2-4 לת/ב(5)).

לנוכח הצלחתו של פרוייקט השוק ביקש התובע לבנות שתי קומות נוספות במבנה. התובע העריך שלא יידרש מימון חיצוני לבנייה, מאחר שסבר שיוכל לממנה מתוך רווחים שנצברו ומקדמות שישלמו רוכשי החנויות בפרוייקט השוק. לאחר שביצע בירור וסקר היתכנות, החליט התובע לייעד את הקומות הנוספות לאולמות לשיווק רהיטים (להלן: " פרוייקט הריהוט"); בדיקה שביצע העלתה, שיצרני רהיטים מעוניינים להתרכז תחת קורת גג אחת, במעין תצוגה קבועה ומגוונת.

לטענת התובע, 20 יצרני רהיטים ובעלי חנויות פנו לראש עיריית ראשון לציון כדי שייתן ברכתו למיזם המתוכנן, שזכה בשעתו לכינוי "ריהוט סנטר" (נספח "ח" לתצהיר). התובע טוען שיש לראות בפנייה זו משום הבטחה של הפונים להתקשר עמו בחוזים לרכישת אולמות תצוגה בפרוייקט הריהוט. התובע מדגיש שבאותו שלב, בשלהי 1993, הוא לא השקיע סכומי כסף במימון פרוייקט הריהוט.

(ג)                  התובע טוען, שלרוכשים הפוטנציאליים היה חשוב שבמבנה יתרכז מספר רב של יצרני רהיטים כדי שהפרוייקט יקרום עור וגידים ויהיה אטרקטיבי. לנוכח התחייבויותיהם של יצרני הרהיטים לרכוש אולמות, לא ראה התובע כל קושי בכך, והסכמי המכר שנחתמו עם רוכשי האולמות כללו סעיף אופציה לביטול ההסכם אם תוך ארבעה חודשים מיום החתימה ימכרו פחות מ-3,000 מ"ר בפרוייקט (הכל כמפורט בסע' 5-9 לתצהיר ת/ב(5)).

(ד)                בחודש נובמבר 1993 הגישה קבוצת דיירים שרכשה מהחברה דירות באריאל (במסגרת פרוייקט אחר), תביעה נגד החברה על סך כ-4.6 מיליון ש"ח (תביעה שהסתיימה בסופו של דבר בתשלום סך של 300,000 ש"ח בגין ליקויי בנייה), וביום 29.4.94 - בזמן שעבודות הבנייה של הקומות הנוספות כבר החלו - פרסמו הנתבעות את הפרסום הנ"ל.

(ה)                החל מחודש מאי 1994 - ולטענת התובע כתוצאה מהפרסום - רבו הקשיים בשיווק אולמות בפרוייקט הריהוט. כשפנה התובע למר לאונוב, ששימש חבר ועד איגוד יצרני העץ והרהיטים והיה גורם בעל השפעה בענף הריהוט, נוכח לדעת שרוכשים פוטנציאליים חוששים לעשות עמו עסקים בשל החשדות שעלו מהכתבה. גם יצרנים ומשווקים שהתחייבו לרכוש אולמות במבנה חזרו בהם מהתחייבויותיהם. מר לאונוב עצמו אמר לתובע שלמרות שהוא מאמין בחפותו, לא ירכוש אולם בפרוייקט אלא יסתפק בהשכרה.